כוח החירום של האומות המאוחדות

כוח החירום של האומות המאוחדות (באנגלית: United Nations Emergency Force, ר"ת UNEF) נוסד ב-7 בנובמבר 1956, בהחלטה 1001 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, כדי לפקח על נסיגת צה"ל מסיני ומעזה בתום מבצע קדש^[1]. היוזמה העיקרית להקמת הכוח הייתה של המזכיר הכללי של האומות המאוחדות דאג המרשלד והצעה של שר החוץ הקנדי לסטר פירסון. האספה הכללית של האו"ם אישרה את התוכנית שהוגשה על ידי המזכיר הכללי ובה הצבת כוח של האומות המאוחדות משני עברי קו הפסקת האש. אולם, ממשלת ישראל סירבה להצבת כוחות UNEF בעברו הישראלי של הקו.

כוח חירום נוסף של האומות המאוחדות, המכונה UNEF II, הוצב בחצי האי סיני בעת הפסקת האש לאחר מלחמת יום הכיפורים, החל מאוקטובר 1973 ועד יולי 1979^[2].

היסטוריה

כוח UNEF הראשון של האו"ם היה הכוח הצבאי הראשון מסוגו תחת פיקוד האומות המאוחדות אשר מטרתו הייתה להיכנס לטריטוריה מצרית בהסכמת ממשלת מצרים, כדי לסייע בשמירת השקט במהלך ואחרי נסיגת כוחות לא מצריים, ולהבטיח ציות להחלטת האו"ם. שטח פעולת הכוח נפרש מגדות תעלת סואץ ועד לקווי הפסקת האש שבין ישראל למצרים.

כיוון שההחלטה על הצבת כוח החירום של האו"ם לא התקבלה בעצרת הכללית תחת הוראות פרק ז' למגילת האומות המאוחדות, הצבתו של הכוח הצריכה את הסכמת ממשלות ישראל ומצרים.

אחרי מבצע קדש המשיכה ישראל להחזיק בחצי האי סיני והתקיים ויכוח פנימי האם לסגת ממנו. כבר ב־8 בנובמבר 1956, שגריר ישראל באומות המאוחדות אבא אבן הודיע למזכ"ל האו"ם המרשלד כי ישראל מוכנה להסיג את כוחותיה ממצרים מיד לאחר קביעת הסדרים משביעי רצון עם האו"ם בנושא כוח חירום של האומות המאוחדות שיירש למעשה את תפקידיו של אונטס"ו באזור זה. בעקבות זאת הוקם כוח החירום של האומות המאוחדות להפרדה בין ישראל ומצרים.

ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון סירב לשוב לקווי הפסקת האש בין ישראל למצרים משנת 1949 והצהיר כי לא יסכים בשום שלב להצבת כוחות האו"ם בשטחה של ישראל או בשטחים שבשליטתה^[3]. לאחר שיחות עם מצרים הסכימו 11 מדינות לשלוח כוחות צבאיים לכוח החירום אשר הוצב מצידו המצרי של קו הפסקת האש: ברזיל, קנדה, קולומביה, דנמרק, פינלנד, הודו, אינדונזיה, נורווגיה, פולין, שוודיה ויוגוסלביה. ארצות הברית, איטליה ושווייץ הבטיחו תמיכה בכוח. למרות שברית המועצות נמנעה בהצבעה במועצת הביטחון של האו"ם על הקמת הכוח, היא תמכה בפועל בהקמת הכוח וסייעה בפרישתו, בעיקר על מנת להביא ליציאת הכוחות הזרים ממצרים.^[4]

הכוחות הראשונים שהיוו חלק מכוח החירום נחתו במצרים ב-15 בנובמבר 1956. עד לחודש פברואר 1957 התמלאה המצבת המלאה של הכוח, כ-6,000 חיילים. הכוח הוצב באזורים שנקבעו מראש באזור תעלת סואץ וכן עם נסיגת כוחות צה"ל גם בחצי האי סיני וברצועת עזה. כוח החירום לא הוצב בשום שלב מן העבר הישראלי של קו הפסקת האש עם מצרים, וזאת לאור התנגדות ממשלת ישראל.

משימת כוח החירום נחלקה לארבעה שלבים:

בנובמבר ובדצמבר 1956 הכוח סייע להעברה המסודרת של תעלת סואץ בחזרה לריבונות מצרית, עם נסיגת כוחות בריטניה וצרפת.
החל מדצמבר 1956 ועד מרץ 1957 הכוח סייע בהפרדה בין כוחות צה"ל והצבא המצרי במהלך נסיגת צה"ל משטחי חצי האי סיני להוציא את רצועת עזה ושארם א-שייח'.
בחודש מרץ 1957 הכוח סייע ביציאת כוחות צה"ל מעזה ומשארם א-שייח'.
עם סיום נסיגת הכוחות הזרים משטחה של מצרים נפרש כוח החירום בגבול ישראל מצרים ושהה שם עד חודש מאי 1967.

ב־6 במרץ 1957 גנרל ברנס דיווח למזכיר הכללי של האו"ם כי "חיילי כוח החירום של האו"ם נמצאים כעת בעמדה בכל המחנות ומרכזי האוכלוסייה ברצועת עזה". הנסיגה המתוכננת של הכוחות הישראליים מן הרצועה לעבר ישראל, למעט יחידת חיילים במחנה רפיח, בוצעה בשעה 4:00 (שעון גרניץ') ב־7 במרץ על פי תוכנית וללא תקריות. לפי ההסכם, הוצאת הכוח הישראלי האחרון בוצעה בשעה 16:00 (שעון גרניץ') ב־8 במרץ והנסיגה ישראלית המלאה מכל שטח שארם א-שייח' בוצעה באותו זמן.

בפברואר 1960 רוכזו בסיני 2 דיוויזיות מצריות, וניתן לכוח האו"ם אולטימטום לפינוי מאזור הגבול בין ישראל ומצרים. אולם תקרית זו הסתיימה בלא כלום, בעיקר בשל העובדה שמזכיר האו"ם דאג המרשלד השכיל לתמרן את נאצר למצב בו השביע זה את תאוות הכבוד, אך נמנעה המלחמה בינו ובין ישראל, כפי שפרצה בנסיבות דומות שבע שנים לאחר מכן.

עקב סיבות תקציביות ושינוי בצרכים בשטח, צומצם כוח החירום לאורך השנים, ובעת שסיים את תפקידו בחודש מאי 1967 מנה רק 3,387 חיילים.

ב-16 במאי 1967 ציוותה ממשלת מצרים על כוח החירום של האו"ם להתפנות מחצי האי סיני באופן מיידי. מזכיר האו"ם או תאנט ניסה לשכנע את ישראל להציב את הכוח מצידו הישראלי של קו הפסקת האש, אולם ממשלת ישראל דחתה הצעה זו^[5]^[6]. ב-18 במאי 1967 הגישה ממשלת הרפובליקה הערבית המאוחדת דרישה רשמית לאו"ם לפנות את כוח החירום^[7]. בהחלטה מעוררת מחלוקת פעל או תאנט לפינוי כוח החירום על פי דרישת מצרים, זאת מבלי שהתייעץ עם מועצת הביטחון, או העצרת הכללית. עד לסוף חודש מאי 1967 נסוג רוב הכוח, אולם 15 מאנשי כוח החירום של האו"ם שנלכדו ברצועת עזה בפתיחת מלחמת ששת הימים, נהרגו^[8]. אחרון חיילי כוח החירום של האו"ם, בהם מפקד כוח החירום, עזב את האזור ב-17 ביוני 1967.^[4]

כוח החירום השני של האו"ם

חיילים מקנדה ומפנמה בכוח החירום השני בסיני בשנת 1974

כוח החירום השני של האו"ם, הידוע בשם UNEF II, היה בשיאו במצבת של 6,973 חיילים. מטה הכוח היה בעיר אסמאעיליה והוא פעל תחילה בשטח תעלת סואץ, ומאוחר יותר בחצי האי סיני. משימת הכוח הייתה לייצב ולפקח על קווי הפסקת האש בין כוחות צה"ל לצבא המצרי לאחר הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-18 בינואר 1974 והסכם הביניים בין ישראל למצרים שנחתם ב-4 בספטמבר 1975.

כוח החירום השני של האו"ם נוסד מכוח החלטה 340 של מועצת הביטחון מ-25 באוקטובר 1973, במאמץ לייצב את הפסקת האש בין הכוחות הלוחמים במלחמת יום הכיפורים^[9]. כוח החירום פיקח על דילול הכוחות הישראלים והמצרים ושלט באזור החיץ שבין הכוחות בהתאם להסכם הפרדת הכוחות. על כוח החירום היה ליישם את החלטה 340 של מועצת הביטחון ולפיה על הכוחות הלוחמים היה להפסיק את האש באופן מיידי ומלא ולשוב לעמדות שבהן היו ב-22 באוקטובר 1973, בשעה 16:50 שעון גריניץ'. על הכוח היה אף לשתף פעולה עם הצלב האדום הבינלאומי בעת פעולתו באזור.

מנדט כוח החירום השני היה בתחילה שישה חודשים בלבד, עד 24 באפריל 1974, אולם הוארך על ידי האו"ם שמונה פעמים רצופות, כל עת שהמזכיר הכללי של האו"ם דיווח למועצת הביטחון על פעילות הכוח עם התקרב סוף המנדט. בחודש אוקטובר 1978 הוארך המנדט של כוח החירום בפעם האחרונה, למשך תשעה חודשים, עד 24 ביולי 1979. בעת שנסוג מסיני היו בכוח 4,031 חיילים, אשר התלוו אליהם אנשי מטה אזרחיים.

בכוח החירום השני של האו"ם השתתפו כוחות צבא מאוסטרליה (מסוקים ואנשי צוות), אוסטריה (חיל רגלים), קנדה (אנשי לוגיסטיקה, תקשורת וחימוש), פינלנד (חיל רגלים), גאנה (חיל רגלים), אינדונזיה (חיל רגלים), אירלנד (חיל רגלים), נפאל (חיל רגלים), פנמה (חיל רגלים), פרו (חיל רגלים), פולין (לוגיסטיקה, הנדסה, רפואה ותחבורה), סנגל (חיל רגלים) ושוודיה (חיל רגלים).

במהלך פעילותו היו לכוח 55 חללים, מהם 53 אנשי צבא ושני אזרחים שעבדו בכוח.

מפקדי הכוח

UNEF I

נובמבר 1956 - דצמבר 1959 לוטננט גנרל אי.ל.מ. בורנס (E. L. M. Burns) מקנדה
דצמבר 1959 - ינואר 1964 לוטננט גנרל פ.ס. גיאני (P. S. Gyani) מהודו
ינואר 1964 - אוגוסט 1964 מייג'ור גנרל קרלוס פ. פאיבה שאבס (Carlos F. Paiva) מברזיל
אוגוסט 1964 - ינואר 1965 קולונל לזר מוסיצקי (Lazar Mušicki) מיוגוסלביה (מפקד בפועל)
ינואר 1965 - ינואר 1966 מייג'ור גנרל סיסנו סרמנטו (Syseno Sarmento) מברזיל
ינואר 1966 - יוני 1967 מייג'ור ג'נרל אינדר ג'. ריקיה (Indar J. Rikhye) מהודו

UNEF II

אוקטובר 1973 - אוגוסט 1975 לוטננט-גנרל אנסיו סילאסוואו מפינלנד
אוגוסט 1975 - נובמבר 1976 לוטננט-גנרל בנגט ליליאסרנד (Bengt Liljestrand) משוודיה
דצמבר 1976 - ספטמבר 1979 מייג'ור גנרל ראיס אבין (Rais Abin) מאינדונזיה

לקריאה נוספת

Doron Kochavi, The United Nations' peacekeeping operations in the Arab-Israeli conflict, 1973-1979. Ann Arbor, Mich. : University Microfilms, 1984. OCLC Number: 229042686 (עבודת דוקטורט)
Bertil Stjernfelt, The Sinai peace front : UN peacekeeping operations in the Middle East, 1973-1980. London : Hurst ; New York : St. Martin's Press, 1992. ISBN 185065090X

שמואל שגב, "הקסדות הכחולות" - גרעון מצטבר, מעריב, 8 בדצמבר 1965

שמואל שגב, פחות קסדות כחולות, מעריב, 24 בספטמבר 1963

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כוח החירום של האומות המאוחדות בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ החלטה 1001 של האספה הכללית של האומות המאוחדות, בעמ' 3 למסמך.
^ מידע על UNEF II, באתר האו"ם
^ Isaac Alteras, Eisenhower and Israel: U.S.-Israeli relations, 1953-1960. University Press of Florida, 1993. ISBN 0-8130-1205-8, page 246
^ ¹ ² Cohen, Maxwell (1967). "The Demise of UNEF". International Journal. 23 (1): 18–51. JSTOR 40199818.
^ בספר זכרונותיו (View from the UN, New York: Doubleday & Company, Inc. ISBN 0-385-11541-5) מתאר או תאנט כיצד פגש ב-18 במאי 1967 את שגריר ישראל לאו"ם גדעון רפאל ובקשו כי "אם תבוא פניה רשמית של הרפובליקה הערבית המאוחדת הדורשת את פינוי כוח החירום, להציב את כוח החירום מצידו הישראלי של הגבול..." השגריר השיב בשלילה והצהיר כי הצעה כזו אינה מקובלת על ממשלתו. או תאנט הצהיר מאוחר יותר כי אם ישראל הייתה מסכימה להצבת הכוח בשטחה, ולו לתקופה קצרה, מהלך ההיסטוריה היה שונה. המאמצים הדיפלומטיים למנוע את האסון המתרחש, היו מצליחים, המלחמה הייתה נמנעת.
^ על השתלשלות האירועים מנקודת מבט ישראלית ניתן לקרוא בספרו של יוסי גולדשטיין, אשכול: ביוגרפיה. הוצאת כתר, 2003. מעמ' 538 ואילך.
^ Security Council: REPORT BY THE SECRETARY-GENERAL, S/7906, 26-05-1967.
^ Middle East - UNEF I: Background
^ החלטה 340 של מועצת הביטחון (באנגלית)

[1] החלטה 1001 של האספה הכללית של האומות המאוחדות, בעמ' 3 למסמך.

[2] מידע על UNEF II, באתר האו"ם

[3] Isaac Alteras, Eisenhower and Israel: U.S.-Israeli relations, 1953-1960. University Press of Florida, 1993. ISBN 0-8130-1205-8, page 246

[כהן-4] ¹ ² Cohen, Maxwell (1967). "The Demise of UNEF". International Journal. 23 (1): 18–51. JSTOR 40199818.

[5] בספר זכרונותיו (View from the UN, New York: Doubleday & Company, Inc. ISBN 0-385-11541-5) מתאר או תאנט כיצד פגש ב-18 במאי 1967 את שגריר ישראל לאו"ם גדעון רפאל ובקשו כי "אם תבוא פניה רשמית של הרפובליקה הערבית המאוחדת הדורשת את פינוי כוח החירום, להציב את כוח החירום מצידו הישראלי של הגבול..." השגריר השיב בשלילה והצהיר כי הצעה כזו אינה מקובלת על ממשלתו. או תאנט הצהיר מאוחר יותר כי אם ישראל הייתה מסכימה להצבת הכוח בשטחה, ולו לתקופה קצרה, מהלך ההיסטוריה היה שונה. המאמצים הדיפלומטיים למנוע את האסון המתרחש, היו מצליחים, המלחמה הייתה נמנעת.

[6] על השתלשלות האירועים מנקודת מבט ישראלית ניתן לקרוא בספרו של יוסי גולדשטיין, אשכול: ביוגרפיה. הוצאת כתר, 2003. מעמ' 538 ואילך.

[7] Security Council: REPORT BY THE SECRETARY-GENERAL, S/7906, 26-05-1967.

[8] Middle East - UNEF I: Background

[9] החלטה 340 של מועצת הביטחון (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]